דעה: כשהמנורה נדלקת הולכים למוסך. וכשאת נדלקת?

בתגובה למאמר 'מתי כמסקס הוא כבר טו מאץ'?' שלח אלינו ערן אבוקסיס את טור הדעה הבא. בנקודת מבטו מעלה ערן התייחסות לשימוש בסמים במרחבים שונים בחיינו ושואל "האם אתם מנהלים את הסמים, או שהם מנהלים אתכם?"

טורי הדעה המתפרסמים בבלוג של בלה דואגת מביאים את דעת הכותב.ת בלבד, והתוכן בהם לא מייצג את עמדת הארגון. רוצה לכתוב בבלוג? פנה.י אלינו

המנורה ברכב נדלקת, ואנחנו מתעלמים. אנחנו ממשיכים לנסוע, והגענו הביתה, אולי בדרך נס ואולי הכל עבר בשלום. ראשון הגיע ואנחנו מתניעים את הרכב, והמנורה לא נדלקה. הרכב מתנהג שוב כתמול שלשום. בשלישי אנחנו כבר נשארים לעבוד מהבית כדי לא להעמיס עליו, כי בסוף השבוע אנחנו רוצים לצאת לנסיעה ארוכה. וסוף השבוע מגיע והמנורה נדלקה, והטורים עלו, וגם הפעם צלחנו את הדרך הביתה. בפעם הרביעית והחמישית, אנחנו כבר צוברים בטחון ובטוחים שאנחנו כבר יודעים ומכירים את הרכב. אנחנו יודעים איך לא להעמיס עליו.

עד שהרכב מת. לפעמים זה רק מצבר, או תקלה במחשב וביקור במוסך מחזיר אותנו לכביש, אבל משהו ברכב מתחיל למות.

החיים הם לא נסיעה ברכב שאפשר לקנות חדש. כשאנחנו הולכים למסיבה ונדלקים, אנחנו מנוונים את היכולת שלנו להתקיים במרחבים חברתיים ועם האתגרים שהם מציבים לנו. אנחנו לוקחים משהו שיעזור לנו להחזיק לילה שלם, כי אין לנו כוחות כמו בעבר. אנחנו שותים משהו שיוריד את חומות ההגנה שצברנו במהלך השנים. אנחנו עושים משהו כדי לרגע לשכוח ולהתנתק ולאפשר לעצמנו להוריד חולצה ולהרגיש בנוח עם הגוף, ואנחנו מספרים לעצמינו שזה להתחבר, כי החלק בנו שהיה אחראי על היכולת שלנו להרגיש חלק, התנוון.

וכולם מסביבכם לוקחים כדור, או אומרים ״קיי זה בקטנה״, ומסדרים את המציאות בשורות כדי לתת לגיטימציה לעוד סופ״ש שצריך לקחת בו חופש גם בראשון, כי לא עצרנו. ולא היה גם מי שיעצור ביחד איתנו. לא היה מי שיהיה שם לצידנו ויעזור לנו להמשיך ולהגיד ״לא, תודה״ ״לא. הערב אני פחות בעניין״ ובמקום זה ״יאללה בקטנה, אני אקח מחלה מחר״.

אדם בריא, לא מתעורר בבוקר, פוקח את העיניים, ואומר לעצמו ״וואו, איזה יום מדהים, השמש זורחת, אני חייב לעשות שורה״ או שאכטה קטנה, או ״רק״ באמפ, פאף, רבע כדור או שלוק קטן. בדיוק כמו שאף אחד לא קם למקרר לקחת אקמול. עד שלא כואב הראש או עולה החום, אנחנו אפילו לא זוכרים שהאקמול נמצא שם במקרר ליד השקיות של האבקת אפייה והסוללות, וזה עובד ככה עם כל סם אחר. עד שאין לנו צורך, אנחנו לא משתמשים.

כולם מדברים על כמסקס, כי אולי הרוב לא נמצא שם. שמענו על ״הבעיה״ הזו, אבל היא לא קשורה אלי, אני יכול להזדיין גם בלי סמים. אבל מתי בפעם האחרונה יצאת למסיבה בלי להידלק? אנשים לא מדברים על כמ-מסיבה כבעיה, כי לזה כבר הסכמנו. ואנחנו ניקח משהו כדי להיות חלק, כדי שיהיה כיף איתנו, כי כשאנחנו דלוקים, אנחנו הגירסה שקל לאחרים לאהוב ואנחנו פחות מפחדים לאהוב בחזרה, מה שפעם היינו עושים אולי יותר בקלות, היום קשה, אז אנחנו משתמשים בגלגלי-עזר, ומעמידים פנים שאנחנו רוכבים בלי ידיים.

אין לי 9 שאלות לשאול, רק אחת. האם אתם מנהלים את הסמים, או שהם מנהלים אתכם?

התשובה יכולה להיות מורכבת, ולא פשוטה. לפעמים צריך לעלות על אוטובוס ולתת למישהו לעזור לנו להגיע למקום יציב ובטוח. אני לא יודע מה איתכם, אני אפילו מגבים לא יודע להחליף.

ערן אבוקסיס הוא מטפל בתנועה בקבוצת "ערות" - טיפול קבוצתי לגברים מהקהילה הגאה

בלבול בנוגע לתחושת שליטה על שימוש בסמים יכול להיות מכביד ולעורר מצוקה נפשית. אנו מציעים לא להישאר עם הבלבול לבד, לשוחח עם אדם קרוב ולפנות לגורם מקצועי – השירות הפסיכוסוציאלי של בלה דואגת או כל שירות ייעוץ או טיפול אחר בתחום. בשירותי הטיפול של בלה דואגת אנו מציעים לך להתבונן יחד על צריכת הסמים באופן בטוח ולא שיפוטי, לסמן גבולות אישיים ולהגביר תחושה של שליטה עצמית.